אסנת, גיבורת הספר, מנמקת את הצורך שלה לספר את סיפור חייה במילים הבאות: "אני מרגישה שהסיפור מבטא לא רק אותי אלא גם ילדים אחרים שנמצאים במצבי... לכן חשוב לי שיקראו אותו וימצאו בו עידוד ונחמה כל אחי לצרה - אלה שנושאים בלבם בעיקר זיכרונות מרים מימי בית-הספר שלהם, ימים שהיו אמורים להיות היותר מאושרים בחייהם, אך בדיעבד היו ימים אומללים וכואבים..." סיפורה של אסנת הוא אכן סיפור של סבל וכאב, אך בד בבד הוא גם סיפור של מאבק וניצחון. ניצחון על מגבלות הדיסלקציה שמנעה בעדה להצליח בלימודים ולהשתלב בחברה. ניצחון על ילדים אלימים שהציקו לה בלא רחמים, וניצחון על בדידות ודחייה.