כלום לא קרה ברחוב השר משה בשיכון המפד"ל הרמת–גני של תחילת שנות ה-60. כלום לא קרה בדירות הקטנות והצפופות, כלום לא קרה תחת עצי השסק בגינות הזעירות, כלום לא קרה בצריף הירוק של בית הכנסת, כלום לא קרה במכולת סחופת הלכלוך של השפיצרים, כלום לא קרה ב´סלון יפה´ שבסלון של יפה, באמת כלום. אבל כל מה שלא קרה היה נורא מצחיק. וזה למרות שדיירי השיכון, רובם ככולם, הגיעו מ"שם" ולא הביאו עימם יותר מדי סיבות לצחוק. לנילי אושרוב היתה ילדות של מיץ פז, של תקופת ההמתנה, של קרם ולווטה, של קופיקו ופרוסט ותוכידס ועגנון, וגם של אור ושמש וצחוק ואהבה ותפילות שחרית אינסופיות וקייטנות איומות שלא ייגמרו לעולם. היתה לה ילדות מאושרת. ואפורה. "הכי אפורה בעולם", היא אומרת, "הייתי ילדה אפרורית בשיכון אפרורי, שבו התגוררו אנשים אפרוריים, סתם אנשים רגילים עם מספר על היד, פרוסת לחם תחת הכרית, עוינות לא מוסברת לכלבי זאב והרגלי שינה גרועים. ובכל זאת היתה לי ילדות נפלאה. הספר הזה נכתב כדי להוכיח את זה לילדים שלי".
נילי אושרוב (נבנצל) היא קופירייטר, עורכת לשונית, כותבת סאטירית (רדיו תל אביב, ´אפעס´) ותסריטאית מתחילה נצחית. נשואה ואם לשלושה ספקנים.