את 'אִמרות משפחה' כתבה נטליה גינצבורג כמעט באמצע הקריירה הספרותית המרשימה שלה, לאחר שכבר היתה מאחוריה שורת רומאנים מופתיים. אבל הרומאן הזה הוא שהפך בבת-אחת אותה לסופרת של המוני קוראים: למעלה מחצי מיליון באיטליה עצמה.
המאורעות, הדמויות והשמות בספר מציאותיים. "לא המצאתי דבר... כתבתי רק מה שאני זוכרת", כותבת גינצבורג, אבל דווקא בגלל מגבלותיו של הזיכרון יש לקרוא את הספר "כאילו הוא רומאן". ואכן, הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה. לאורך רובו, נטליה לוי (שם נעוריה) היא בו רק העין הצופייה והאוזן השומעת מול בני-המשפחה והדמויות הקשורות בהם.
המסגרת הכרונולוגית היא ימי טוֹרינו של גינצבורג, עד סוף חייה בבית הוריה (היא חיה עם הוריה עד גיל 34, כשכבר היו לה שלושה ילדים). מאורעות גורליים רבים סוחפים את התקופה. מלחמת-העולם השנייה חותכת כסכין באמצע הרומאן את השלווה המשפחתית הנאיבית. דמויות מן העידית של השמאל האיטלקי, של המאבק בפאשיזם ושל התרבות האיטלקית קשורות בבני משפחת לוי ומסתובבות בספר. אך כל הדמויות הללו מתוארות בו במבט "מלמטה", כבני-אדם של יום-יום, וכל מה שטראגי, דרמתי או פוליטי משוטח ומאופק ומובלע בפַּכִּים השוליים, האקראיים, שנספחו אליו. בדיוק יכולת האיפוק הזאת היא שהופכת את גינצבורג לסופרת הגדולה שהיא ויוצרת אפקט מצמרר.
לא המאורעות עומדים במוקד, אלא הפרישׂה האסוציאטיבית של אופני-הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים-ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות. הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות, שנעשים מעין מטבעות-לשון פרטיות ומטאפורות של הזיכרון המשפחתי. מכלול הסיפורים ואוצר הביטויים הם אבן היסוד של האחדות המשפחתית, העדות לגרעין החיוני שבה.
הרומאן של גינצבורג ראה אור לראשונה בעברית ב-1988, תחת השם 'לקסיקון משפחתי'. התרגום החדש מבקש לתקן את השגיאות ואת אי-הדיוקים שהיו בקודמו, ולהתקרב ככל שניתן לסגנון של הטקסט המקורי, שהספריה החדשה – המתרגמת את ספרי נטליה גינצבורג בקביעות – אמונה עליו.
מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו. מתרגם-שותף: מנחם פרי.