אדון הסליחות, חטאנו לפניך, אשמנו, בגדנו, גזלנו...
טפלנו שקר, יעצנו רע, כיזבנו, לצנו...קישינו עורף, רשענו... תיעבו, תעינו, תעתענו, סלח לנו.
ואם לא איכפת לך, הנח לנו להמשיך עוד קצת לתעב, לדבר עוד קצת דופי (רק על מי שזה ממש מגיע לו);
פה ושם תן לנו ברחמיך הרבים לייעץ רע, לכזב, ללוץ – לא כל הזמן, רק מעת לעת, אדון הסליחות.
אגב, אנחנו שמים לב שכמה מן החטאים החביבים עלינו ביותר אינם נמצאים ברשימה.
אפשר אפוא לחמוד את אשת רענו ואת שורו ולרדוף בצע ולקנא ולנקום ולנטור, ולאחז עיניים ולגלגל עיניים לשמים ולהיאחז בקרנות כל מזבח מזדמן.
מה לא? סליחה.
אין חברה בלי עשה ולא תעשה, אין חברה בלא חטא.
החטא הוא ההבדל בין מה שהיינו צריכים לעשות, לחוש ולרצות, לבין מה שעשינו, חשנו ורצינו בפועל.
רשימות החטאים הן אינסופיות.
לכל תרבות רשימה משלה המעידה על מחבריה הצדיקים לא פחות משהיא מעידה על נמעניה, החוטאים.
את אחת מן המפורסמות שברשימות החטאים פירסמה הכנסייה בשלהי העת העתיקה – שבעת חטאי המוות.
שבעת החטאים הללו – גאווה, עצלות, גרגרנות, קנאה, זעם, רדיפת בצע ותאווה – אינם מעשים אסורים אלא תשוקות אסורות.
הרשימה היא רשימת הכנסייה, אבל התשוקות תשוקותינו.