"קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָ (בַלַּיְלָה) לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, שִׁפְכִי כַ מַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'... גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, מִי יִרְ פָּא לָךְ" (מתוך מגילת איכה). המים והים יופיעו שוב ושוב במגילה המתארת את החורבן הגדול ביותר בתולדות העם היהודי. כך נפגוש אותם גם בימי תמוז ואב, ימי "בֵּין הַמְּצָרִים", זה לצד זה: הים הכחול של הקיץ כשלצדו דמעות מלוחות: "עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם" (שם). מדוע כאנשים בכלל, וכיהודים בפרט, כה קשה לנו להרגיש שמחה שלמה? למה כשהאישה, גיבורת מגילת איכה, אמורה להתרונן – "קוּמִי רֹנִּי" – למה דווקא אז היא שופכת לב כמים? מדוע דווקא בחתונה לא נותנת לנו ירושלים לשכוח אותה; והאם נדונו, כיהודים, שלא לחוש לעולם חופש גדול מבלי להצר את צעדינו בימי בין המצרים?! האם לא אמור המספר תשע לבשר תשועה, לבשר לידה, ואם כן, למה יהיה היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי תשעה באב דווקא? מה יש לו ללב שנצרב כל הזמן באותו זיכרון ישן? הספר שלפניכם ינסה לצעוד בזהירות בין המצרים המסמנים את גבולות הקודש, החול והים. ממושגים כמו משיחיות וגאולה ננסה לרדת אל נבכי ביתנו הפרטי הנלחם על קיומו. נביט עין בעין בשמחה החסרה כל כך בזוגיותנו, בהורות שלנו, בעצמיותנו. ננסה להבין את הגעגוע המובנה שאנו חשים דווקא כשמשהו חדש נבנה. נביט בחצי הכוס השבורה ונדע שהיא מבשרת חופה חדשה, שונה מזו שחלמנו עליה ומופלאה ממנה בהרבה. "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". בפסוק הזה בוחרת מגילת איכה לסיים את דברה כשהיא מתייחסת לספק הנורא שמקנן לעתים בכולנו: האם "מָאֹס מְאַסְתָּנוּ?" הייתכן שהגורל והשמחה מאסו בנו לנצח? והתשובה היא: ודאי שלא. רק "קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". כמו הקצף הלבן, נחווה כולנו גלים מבהילים, המאיימים לשטוף ולהחריב את הארמון השברירי שבנינו, אבל בחלוף הקיץ נראה כיצד היו אלה רק גלים המבשרים את הים הכחול ואת בואו של החופש הגדול... הרבנית ימימה מזרחי היא מרצה נערצת המתווה דרך חיים שמחה ואופטימית ומושכת אחריה אלפים רבים של תלמידות. שיעוריה הכתובים לפרשת השבוע, ברוח נשית עדכנית, מגיעים בכל שבוע לבתיהן של אלפי קוראות ברחבי הארץ והעולם. הרצאותיה נהפכו לשם דבר וספריה הקודמים, במה אברכך ופרשה ואישה (ידיעות ספרים), היו לרבי-מכר.
