היא היתה נערה יפה, שגרה עם אביה באחוזה גדולה בניו סאות' וויילס. האב, שהתעשר מהימור פרוע נגד חברת ביטוח, מחליט לגדל באחוזה את כל מיני האקליפטוסים ואת בתו היחידה, וכעבור שנים להשיא אותה רק למי שידע לנקוב בשמם של יותר מחמש מאות המינים השונים של העץ הלאומי של אוסטרליה. סביב הנערה שדבר יופייה הגיע למרחקים, וסביב אביה והחלטתו המוזרה, והגברים שנוהרים לאחוזה בעקבותיה, צומחים סיפורים לעשרות ולמאות, שונים ומפתיעים כמו מיני האקליפטוס שמולידים אותם, וכמוהם שולחים שורשים לא רק לאופי הלאומי (על כל הבעייתיות והגיחוך שבמושג מעורפל זה) של תושבי היבשת החמישית - אלא גם למקומות רחוקים כגון מנזר באיטליה, מגדל על חוף האוקיינוס האטלנטי, מלון בבומביי, וכמובן הגנים הבוטניים בלונדון, אנגליה. הפרוזה הנהדרת של מארי בייל - גמישה, זיזית, מזגזגת, ותמיד מפתיעה - מתנועעת בקלות מתעתעת מעץ לעץ ביער הסיפורים, בין שברי קלישאות ואירוניות חמקניות, ומתמרנת ערמומית ובוטחת בין שתי אמיתות גדולות: האחת שהבטחות יש לקיים, והאחרת שסוף האהבה לנצח.