אל קלאריס ליספקטור, הסופרת הברזילאית (היהודיה), התוודע קהל - הקוראים בארץ ב - 1999 בספר 'קשרי משפחה/שעת הכוכב'. הביקורות, בכל העיתונים הגיבו בהשתאות על הסיפורים בעלי העוצמה - כזו שפוגשים בספרות רק אחת לשנים רבות: "ליספקטור היא קוסמת...היא מהפנטת את הקורא": "יצירתה היא בעלת עושר ותהודה כל - כך גדולים...היא מצטרפת לרשימה הלא - ארוכה של גדולי המספרים בכל הזמנים": "יש בסיפורים משהו מדהים...ליספקטור, אחותנו היהודייה, היא סופרת גדולה": "פנינה נדירה שממשיכה לקדוח בזיכרון שנים אחרי קריאתה"...זה רק מדגם קטן (ומייצג). הסיפורים בקובץ 'אושר סמוי' הם פרי השלב בכתיבתה ליספקטור שבא אחרי 'קשרי משפחה'. "הקמתי את המכשולים הכי מלאכותיים לאותו דבר סמוי שהיה האושר. האושר תמיד יהיה סמוי בשבילי", אומרת הגיבורה - המספרת של הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ (ודומה שבספר הזה פורץ עוד יותר מאשר בקודמו קול אוטוביוגרפי). האושר הסמוי הזה הוא רגע חמקמק משום שהוא כולל יסודות רבים כל - כך של משהו מנוגד: הוא נאבק בגבולותיהם של המושגים. ליספקטור היא אמנית של מצבים רגשיים ממשיים מאוד, שאין להם שם פשוט. הנה רגע של אושר בסיפור אחר, שהגיבורה שלו נערה: "ולאט מאוד ראיתי את המורה כל - כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער מאוד, ושהוא הגבר של חיי. הפחד החדש והגדול. קטנה, סהרורית, בודדה, לנוכח מה שהחירות הגורלית שלי הוליכה אותי אליו בסופו של דבר. החיוך שלי, כל מה שנשאר מהפרצוף, גם הוא נמחק. אני הייתי זוג רגליים מאובנות על הרצפה, ולב שמרוב התרוקנות נראה כגווע בצבא. שם עמדתי, מחוץ להישג ידו של האיש. לבי גווע בצבא, כן. לבי גווע בצמא." רבים מן הסיפורים של 'אושר סמוי' חותרים לרגע של משבר, שהוא רגע מכאיב ומענג של גילוי מהותי, רגע שבו נוגעים בקרקעית, ושגם אם הוא אינו מביא להשתנות גמורה בחיים, הוא מבשר שינוי מכריע (אפילו אם השינוי לא יבוא בסוף, או אפילו אם השינוי הזה כרוך במוות). לפעמים דווקא טעות חמורה היא זו שפותחת במקרה את הדלת הזאת. כך או כך, זה רגע של התעוררות לחיים, של היוולדות חיים או חזרה אליהם - אל החיים הממשיים שהתמהמהו, בלתי - נראים. הרגע הזה עשוי להתמסמס בהמשך, או להיות באמת רגע שקורה בו לראשונה משהו שיאפיין את החיים בעתיד. זהו רגע קטן, שמוכרע בו משהו גדול: שמתנפצת בו "תבנית היציקה הפנימית". לפעמים החרדה מאובדן הרוגע היציב היא שמכתיבה את הבחירה. והרגעים הללו, שבהם האדם זוכה לאומץ - הלב "להיות האחר שהוא אתה", "להיוולד בלידתך שלך" - תלויים באיזו סימביוזה עם זולת, עם דמות - צללים שפולשים לתוכה, שמתגלמים בה. אבל האדם שאתה משתמש בו "כדי לעוף את מעוף הסולו שלך" אינו מודע לכך, וגם אתה אינך מודע למה שאתה עושה לו עצמו. עם כל הסימביוזה, האנשים אצל ליספקטור חתומים כל - כך זה בפני זה, סגורים בחייהם הפרטיים - אבל מי יודע, אולי החיים הפרטיים "אף פעם לא היו ממש שלי, חוץ מאשר ברגע הלידה, וכל השאר היו רק התגלמויות". והרבה מאוד תלוי באהבה נואשת. אבל ""אהבה היא כשאין לך. האהבה היא גם התפכחות ממה שחשבנו שהוא אהבה"